הצ׳קליסט המלא
- 1פרטי העסק: שם, טלפון וכתובת — כדי שללקוח יהיה למי לחזור.
- 2פרטי הלקוח: שם וטלפון. זה המינימום, וזה מספיק.
- 3זיהוי המכשיר: סוג, מותג ודגם, ו-IMEI או מספר סידורי. זה הסעיף שמונע בלבול בין שני מכשירים זהים.
- 4התקלה כפי שדווחה: במילים של הלקוח. אם המסך לא נדלק — כתבו "לא נדלק", אל תאבחנו על הטופס.
- 5מה התקבל: מטען? כיסוי? SIM? מה שלא נרשם — הלקוח יכול לטעון שנמסר.
- 6מצב המכשיר בקבלה: שריטות, סדקים, פינה שבורה. שתי שורות שחוסכות ויכוח שלם.
- 7מחיר וסטטוס תשלום: המחיר שסוכם, מה שולם וכמה נשאר.
- 8תנאי אחריות: כמה זמן, על מה היא חלה — ועל מה לא (נזק נוזלים, שבר חדש).
- 9הצהרת גיבוי מידע: באחריות הלקוח לגבות לפני המסירה, והמעבדה אינה אחראית לאובדן מידע.
- 10חתימות: של הלקוח ושל החנות. בלי חתימה, כל הסעיפים למעלה שווים הרבה פחות.
שני סעיפים שכולם שוכחים
הראשון: מה קורה למכשיר שלא נאסף. שורה כמו "מכשיר שלא ייאסף תוך 90 יום — העסק רשאי..." חוסכת מדפים של מכשירים נטושים ושיחות לא נעימות.
השני: הרשאה לבדיקה. תיקון דורש לפעמים פתיחת המכשיר והחלפת רכיבים לצורך אבחון. משפט שמסמיך את המעבדה לבצע בדיקה מונע טענת "פתחתם בלי רשות".
מה הטופס הזה לא
חשוב לומר בפירוש, גם על הטופס עצמו: זהו מסמך פנימי בין העסק ללקוח. הוא אינו חשבונית מס ואינו קבלה רשמית — את אלה מפיקים בנפרד לפי כללי מס הכנסה, בכלי הנהלת החשבונות של העסק.
ידני או מודפס מהמערכת?
טופס ידני עובד, אבל יש לו שתי חולשות: הוא לא קשור לתיק העבודה (והולך לאיבוד), וממלאים אותו בחיפזון כשהחנות עמוסה — בדיוק אז מדלגים על סעיפים. טופס שמופק מתוך כרטיס התיקון כבר מכיל את כל הפרטים שהוקלדו, יוצא זהה בכל פעם, ונשאר מקושר לתיקון.